• Decrease font size
  • Reset font size to default
  • Increase font size
ג'ון מקיין arrow הכשרה בצי, נישואין ראשונים
הכשרה בצי, נישואים ראשונים ומשימות בוייטנאם

הקריירה המוקדמת של ג'ון מקיין החלה בשנתיים וחצי של אימונים בפנסקולה לקראת הפיכתו לטייס בצי. שם רכש מוניטין של בליין לא קטן. הוא סיים את בית הספר לטיסה ב- 1960 והפך לטייס תקיפת מטרות קרקע . למקיין יצא שם של טייס פזיז. מטוסו התרסק פעמיים ופעם התנגש בקווי מתח גבוה אך משלושתם ייצא ללא פגע. כישורי הטיסה שלו השתפרו עם הזמן ונחשב לטייס מהשורה הראשונה.
ביולי 1965 מקיין נישא לקרול שפ, דוגמנית מפילדלפיה. מקיין אימץ את שני ילדיה, דאגלס ואנדרו. לו ולקרול נולדה אחר כך ילדה בשם סידני. מקיין ביקש משימות קרב והוצב בנושאות מטוסים. שירותו בקרב החל כאשר היה בן 30, בקיץ 1967, כאשר הנושאת מטוסים שלו השתתפה במשימת הפצצה במלחמת וייטנאם. בתקופה זו הוא וחבריו הטייסים היו מתוסכלים מאד מדרך ניהול המלחמה על ידי האנשים בוושינגטון. שנים אחר כך כתב בספרו כי היה נדמה לו "...שהמלחמה מנוהלת על יד אידיוטים גמורים שלא יודעים מה צריך בשביל לנצח את המלחמה הזו..."
הסיוט של ג'ון מקיין ב- 26.10.1967. הוא טס במשימת ההפצה ה- 23 שלו בצפון וייטנאם כאשר מטוסו הופל על ידי טיל מעל הנוי. מקיין שבר את שתי ידיו ורגל אחת כאשר נפלט ממטוסו וכמעט טבע כאשר צנח אל תוך אגם. כמה צפון וייטנאמים משכו אותו מחוץ לאגם, בעוד אחרים רסקו את כתפו עם קת רובה ואחרים דקרו אותו עם כידון. מקיין הועבר לאחר מכן הועבר לכלא הראשי בהנוי המכונה "הנוי הילטון".
למרות שמקיין נפצע קשה למדי, שוביו סרבו לתת לו טיפול רפואי, הכו וחקרו אותו על מנת לחלץ ממנו מידע. הם נתנו לו טיפול רפואי רק לאחר שגילו שאביו הוא אדמירל בכיר בצי האמריקאי. היותו שבוי מלחמה אמריקאי הגיע לכותרות העיתונים.
מקיין בילה 6 שבועות בבית החולים וקיבל טיפול מינימאלי. עד אז כבר איבד מקיין כ- 23 ק"ג ממשקלו ושיערו הפך לבן. מקיין הועבר לאחר מכן למחנה שבויים אחר מחוץ להנוי בדצמבר 1967 והושם בתא עם 2 שבויים אמריקאים שלא האמינו כי ישרוד שבוע. במרץ 1968 הועבר מקיין לבידוד ושם נותר כשנתיים.
ב- 1968 מקיין האב מונה למפקד כל הכוחות האמריקאים בצפון וייטנאם והוייטנאמים הציעו למקיין שחרור מוקדם במטרה להציג חזות רחמנית כלפי חוץ וגם כדי להראות לשאר שבויי המלחמה שלשבויים אמריקאים מיוחסים אין שום בעיה בקבלת יחס מועדף. מקיין סירב להצעה. הוא הסכים לשחרור מוקדם רק אם כל מי שנשבה לפניו ישוחרר איתו. שחרור כמו שהציעו לו היה אסור על פי הקוד האתי של הצי על מנת למנוע מהאויב להשתמש בשבויים לצורכי תעמולה, קצינים היו צריכים להסכים להשתחרר על פי הסדר בו הם נשבו.
באוגוסט 1968 מקיין החל לעבור סדרת עינויים קשים. באותו זמן בו סבל מדיזנטריה הוא עבר עינויים בלפיתות חבלים והוכה כל שעתיים. פציעות נוספות הובילו לניסיון התאבדות שהופסק על ידי השומרים במקום. לאחר 4 ימים, מקיין כתב את ה"ווידוי" האנטי-אמריקאי שלו. שנים לאחר מכן הוא כתב, "למדתי מה שכולם לומדים שם: לכל אדם יש את נקודת השבירה שלו, אני הגעתי לשלי" הרבה שבויים אמריקאים עונו וקיבלו טיפול לקוי במטרה להוציא מהם ווידוי והצהרות אנטי אמריקאיות. בנוסף, מקיין עדיין היה מקבל מכות באופן שבועי בגלל סירובו המתמשך לחתום על הצהרה נוספת שכזו. בכירים בכלא הכחישו כי התרחשו שם עינויים מכל סוג שהוא אך עדויות הכלואים סותרות זאת לגמרי.
מקיין סירב להיפגש עם מספר קבוצות אנטי מלחמה בהנוי, כי לא רצה לתת לא להם ולא לוייטנאמים סוג של ניצחון תעמולתי. מסוף 1969 והלאה הטיפול במקיין ובשאר השבויים הפך מסור יותר בעוד מקיין ממשיך להתנגד לסמכות המקום.
סך הכול, מקיין היה שבוי מלחמה במשך חמש וחצי שנים. הוא שוחרר ב- 14.3.1973 פציעותיו הותירו אותו חסר יכול להרים את שתי ידיו מעל ראשו.